תכנית כמו האח הגדול מכעיסה אותי. אני רואה לפעמים טלוויזיה, אני לא מטיף למען זכויות הפרט, אני לא חרדי שמאמין בצניעות כערך עליון. אבל "האח הגדול" מכעיסה אותי בתור בן אדם: יצור תבוני המבדיל בין רע לגרוע.
על פי משפט הוליוודי לכל אדם מגיעה "רבע שעה של תהילה". ל-16 אנשים ביחד יש 100 ימים של תהילה, לכל אחד בממוצע 6.25 יממות, שהם 150 שעות ל"שחקן", סה"כ 2400 שעות שידור, זמן שיכול להספיק ל 4800 פרקים של אופרת סבון או טלנובלה. באופרת סבון השחקנים יכולים לשחק באותה הסדרה במשך עשר שנים ויותר. שם, השחקנים מקצועיים, התסריטים כתובים, זו העבודה שלהם. נשאיר את הסטטיסטיקה למינה צמח.
ערוץ 20 הוא התגלמותה הלא מחמיאה של האינטליגנציה האנושית. ביום שהתוכנית תסתיים לעוד ישראלי יהיו 1,000,000 ש"ח. אם אומרים שלכל אדם יש מחיר, מיליון הוא המחיר שנקבע ע"י רשתות הטלוויזיה המסחריות עבור "כל אדם". רובנו לא התברכנו במיליון ש"ח לבזבוזים, אבל לנו, יש את הכוח 'כעם' להחליט מי יהיה האדם שיצחק כל הדרך אל הבנק, ומי יסתפק בטלפון סלולרי דור 3.5 עם כל הקטעים שהוא הופיע בהם.
בית "האח הגדול", הוא מעיין מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית. מיניות נוטפת לכל עבר, בגידות, ומערכות יחסים הרסניות, (חשבתי שיש בנו יותר מזה). אם פעם יכולנו לחשוב: "דברים כאלה קורים רק בטלנובלות", התבדינו. לנו, הצופים ניתנת הזדמנות לצאת למסע בן מאה ימים, 24/7, מהחיים הקטנים שלנו לתוך חייהם של 16 ישראלים שנמצאים בתוך בית גדול, מפואר שרובנו יכולים רק לחלום עליו, (או להיכנס אליו, אם נשכנע את הגולשים לבחור בנו). בכל יום אנחנו מקבלים תקציר יומי, ובכל שבוע תקציר שבועי, וכמובן, ערוץ 20. כל אלה יאפשרו לנו לבחור במחי S.M.S מי ילך הביתה ומי יישאר "בבית".
אבל אסור לנו לשכוח שמדובר ב-16 אנשים שנענו לאתגר לא פשוט, לגור יחד עם אנשים שהיו זרים להם לחלוטין עד כה, למשך זמן לא קצר. המטרה העיקרית ברורה, אבל המחיר לא בהכרח זול. הסוף של הטלנובלה הנרקמת בין עתי לליהיא, מאחורי גבו של ה'בוי פרינד' באל.איי, יוביל לביטול האירוסין של אנשים אמיתיים. כולם יודעים מה השכר, כולם מודעים לחשיפה, לא תמיד ברור מה עונש.
אצל ד"ר שווארמה ואחרים, אפשר לסעוד תוך כדי צפייה דמומה בערוץ 20 במסכי ה-LCD. אני מסופק אם ארז טל עצמו, היה צופה בתכנית אם הוא לא היה "האבא של האח הגדול".
אם בדמוקרטיה לכל אזרח יש חובות וזכויות, במקרה הזה אני בוחר ב'זכות הציבור לא לדעת'.
אביעד גוטפריד.
